פסיכולוגי 9#- מילה טובה מהבוס: הצצה (דמיונית) לחדר של פסיכולוג

סיפור על טיפול פסיכולוגי דמיוני : מילה טובה מהבוס

התוכן בפוסט לקוח מטור פסיכולוגי שכתבתי בעבר בעיתון דה מרקר (מדור קריירה). חשבתי שהוא יכול להדגים היטב עבודה פנימית על הנושא של הפסיכולוגי הקודם, היחס לסמכות. הסיפור הנו בדיוני, איני מספר על מטופלים אמיתיים, כי אני מקפיד מאוד על הסודיות. כשהוא נכנס לחדר, הנייד שלו מצלצל. הוא מעיף מבט בצג, "זה אבא שלי, אוף, אין לי כוח אליו עכשיו", הוא מנתק את השיחה. אני מסתכל עליו במבט שואל, הוא מביט בחזרה, "טוב די , סתם לא בא לי לדבר איתו. אתם הפסיכולוגים חייבים למצוא סיבה לכל דבר". אני מחייך, "נדבר על מה שמתאים לך". "כבר לא כיף להיות בוס" הוא אומר, מאוכזב. לפני שבועיים הוא התמנה להיות ראש צוות בחברת התקשורת, שבה הוא עובד. זה היה הישג גדול, במיוחד לאור גילו הצעיר. "קרה משהו מסוים?" אני שואל. "משום מה משהו שהיה לי היום עם אחת העובדות, לא יוצא לי מהראש. היא באה לדווח שהיא סיימה משימה שנתתי לה, ואני בדיוק עברתי על דו"ח מסובך , אז הרמתי את העיניים,אמרתי לה 'יופי' ו'תודה', והמשכתי לקרוא את הדו"ח". "אוקי, ומה היה קשה ? משהו שהיא אמרה?". "היא דווקא לא אמרה כלום, רק נשארה לעמוד עוד רגע. היא לא הלכה מייד". אני מסתכל עליו, מחכה להסבר. "כאילו משהו בתגובה שלי לא הספיק, הרגשתי שמשהו חסר לה ..מה היא עומדת שם כאילו אני חייב לה משהו" הוא מרים את הקול, כועס, " כאילו היא עשתה לי איזה טובה גדולה, ועכשיו היא רוצה פרס. אפשר לחשוב.." הבעות הפנים שלו משתנות בן רגע, גם נימת הקול. אני מביט בו מתפרץ, מתמרמר, זה יוצא דופן אצלו. "אחר כך היא הלכה, אבל אני כבר לא יכולתי להתרכז, כל כך כעסתי עליה". "נשמע שמשהו בסיטואציה היה לך מאוד קשה", אני אומר, "בדרך כלל אתה לא מתרגז בקלות". הוא מסכים שזה לא אופייני. "היא הייתה זקוקה ממך למילה טובה". "יופי, אז עכשיו אתה בצד שלה?", הוא מגיב בחדות. "בלי קשר לצדדים. אתה יודע, שבוס נתפס הרבה פעמים בעיני העובדים כמו אבא" הוא מרים את הכתף כמו ילד קטן, שמסרב לבקשה של מבוגר, "לא רוצה להיות אבא שלה, יש לי עוד זמן, אני אפילו לא נשוי". אני מחייך, "סיפרת לא פעם, שאבא שלך היה נותן מחמאות רק על הישגים יוצאי דופן, שהיית רעב למילה טובה ממנו, היית זקוק לזה בדיוק כמו העובדת שלך". הוא לא מגיב, יש רגע של שקט. אחר כך הוא אומר, "באמת אפשר היה להרגיש באוויר את הצורך שלה". "אולי לא סתם התעלמת מהשיחה של אבא בתחילת הפגישה. בפנים אתה כועס עליו, לא עליה. אתה מכיר יותר מידי טוב את המקום הזה, שבו זקוקים למילה טובה, ולא מקבלים". הוא מהנהן, נראה לי שהוא מתחבר. אחר כך הוא אומר בשקט, "אז למה היה לי כל כך קשה לתת לה את מה שהיא צריכה?". "שאלה טובה", אני אומר, "למה לפעמים קשה לנו לתת לאחרים, את מה שאנחנו הכי רוצים בשביל עצמנו?

תרגול פנימי - שאלות מחדר הפסיכולוג האם אתה מכיר את הסיטואציה שבה אתה כמה להערכה והתפעלות, על עבודה שעשית, על משהו שאמרת, על הדרך שבה התנהגת, או פשוט על מי שאתה? איך אתה מרגיש, כשאתה מקבל את מה שאתה צריך? איך אתה מרגיש, כשאתה לא מקבל את מה שאתה צריך? מה קרה מול ההורים בהקשר הזה של קבלת הערכה והתפעלות?